מה לומר לילד אחרי מבחן: שבחי מאמץ מול שבחי כישרון

קלאודיה מולר וקרול דוואק (Mueller & Dweck, 1998) ערכו ניסוי עם ילדים בכיתה חמישית שפתרו חידות. אחרי הצלחה, חצי מהילדים שמעו 'איזה חכם אתה', והחצי השני שמעו 'איזה מאמץ השקעת'.

כשלאחר מכן הוצעה לילדים חידה קשה יותר, הילדים שקיבלו שבח על כישרון בחרו פי כמה יותר במשימה קלה ובטוחה. הילדים שקיבלו שבח על מאמץ בחרו דווקא באתגר. ההבדל לא היה קטן, הוא היה עקבי ומובהק סטטיסטית.

כשכל הילדים קיבלו לבסוף משימה קשה שבה נכשלו, קבוצת הכישרון דיווחה על פחות הנאה מהמשימה וביצעה גרוע יותר במשימה הבאה, לעומת קבוצת המאמץ שהתמידה.

כששיבחת ילד על כישרון, המסר הסמוי הוא: אתה מוצלח כי ככה אתה. כישלון עתידי מאיים ישירות על הזהות הזו, ולכן הילד נמשך להימנע ממנו בכל מחיר.

כששיבחת מאמץ, המסר הוא: אתה מוצלח כי עבדת נכון. כישלון הופך לאינפורמציה על התהליך, לא איום על הזהות, ולכן קל יותר לנסות שוב.

אחרי ציון גבוה: במקום 'איזה גאון אתה', אמרו 'ראיתי כמה שעות עבדת על זה, וזה השתלם'.

אחרי ציון נמוך: במקום 'זה בגלל שלא התאמצת', אמרו 'זה כואב, בואו נבין ביחד מה כדאי לשנות בהכנה הבאה'.

כשהילד מתייאש: במקום 'אתה פשוט לא בנוי למתמטיקה', אמרו 'זה עוד לא מדויק, ננסה גישה אחרת'.

כשהילד מצליח בקלות: במקום 'אתה מבריק', אמרו 'שווה לחפש אתגר שדוחף אותך צעד קדימה'.

נועה, תלמידה בכיתה ט שלימדתי, הייתה רגילה לשמוע מהוריה 'את גאונה במתמטיקה'. כשהגיעה למבחן גיאומטריה קשה במיוחד וקיבלה שבעים, היא נכנסה לשיעור הבא בלי חוברת, אמרה שהיא 'סתם לא טובה בזה בכלל'.

עבדנו על ניסוח מחדש: לא 'אני לא טובה בגיאומטריה' אלא 'עוד לא מצאתי את השיטה הנכונה להוכחות'. תוך כמה שבועות, עם המילים החדשות, נועה חזרה להעז לנסות שאלות קשות בלי לפחד מהכישלון.

אי אפשר לבטל בבת אחת שנים של 'איזה חכם אתה', וזה גם לא הכרחי. השינוי מתחיל בהוספה, לא בהחלפה מוחלטת: אפשר להמשיך להביע גאווה, אבל להוסיף תמיד משפט שמצביע על התהליך הספציפי שהוביל לתוצאה.