שיטות רישום הערות: מה באמת שווה לרשום בכיתה

כשתלמיד מנסה לתפוס כל מילה שהמורה אומר, המוח שלו נמצא במצב של תעתיק, לא של עיבוד. הוא כותב, אבל לא באמת חושב על מה שנכתב. זו הסיבה שתלמידים שמקליטים שיעורים או מצלמים לוח לפעמים זוכרים פחות ממי שכתב תמצית קצרה במילים שלו.

עיבוד המידע, כלומר לתרגם אותו למילים שלך תוך כדי שהוא נאמר, הוא מה שהופך רישום הערות מפעולה מכנית לכלי למידה אמיתי.

שיטת קורנל, שפותחה באוניברסיטת קורנל בשנות החמישים, מחלקת את הדף לשלושה חלקים: עמודה צרה מימין (או משמאל בעברית) לשאלות מפתח, גוף הדף להערות מהשיעור, ושורה תחתונה לתקציר של כמה משפטים בסוף השיעור.

היתרון האמיתי הוא בתקציר. תלמיד שכותב לעצמו בשתיים שלוש שורות מה היה עיקר השיעור מבצע בעצם תרגול שליפה קטן, עוד באותו רגע, כשהחומר עדיין טרי.

מיפוי חשיבה, שבו כותבים נושא מרכזי במרכז הדף ומסתעפים ממנו בקווים לרעיונות משנה, מתאים במיוחד לחומר שיש בו הרבה קשרים, כמו פרק בהיסטוריה עם סיבות ותוצאות, או נושא בביולוגיה עם תהליכים מקושרים.

רשימה ליניארית פשוטה, נקודה אחרי נקודה, מתאימה יותר לחומר מדויק וטכני כמו נוסחאות במתמטיקה או כללי דקדוק. אין שיטה אחת נכונה לכל המקצועות, וחלק מהאמנות היא לדעת מתי להחליף כלי.

מחקר של Mueller ו-Oppenheimer משנת 2014 השווה בין סטודנטים שכתבו הערות ביד לבין כאלה שהקלידו במחשב נייד, ומצא שהכותבים ביד זכרו טוב יותר את המושגים המרכזיים, כנראה כי הכתיבה האיטית יותר מכריחה אותם לסכם ולא להעתיק מילה במילה.

זה לא אומר שמחשב תמיד גרוע, אבל אם אתה מוצא את עצמך מעתיק כל מילה שהמורה אומר בלי לעצור לחשוב, זה סימן אזהרה בפני עצמו, בין אם אתה כותב ביד או מקליד.

תלמידה בשם שיר, שלמדה אצלי ספרות, נהגה לצייר בצד הדף חיצי קשר בין דמויות ברומן. זה נראה כאילו היא משרבטת, אבל כשבחנתי אותה בעל פה על העלילה היא ידעה להסביר קשרים מורכבים בין דמויות טוב יותר מתלמידים שכתבו עמודים שלמים של טקסט רציף. השיטה שהתאימה לה לא הייתה השיטה המסודרת ביותר, אלא זו שגרמה לה לחשוב.